הוא לא ידע עלי דבר, רק הצביע לכיווני, טען כי הוא אני במובן אחר. לא פחדתי, חייכתי, לפני היה בנאדם עם סיפור ומכונה. סיפור ומכונה וניצוץ לא קטן. התיישבנו, שתקתי, נתתי להצגה לשצוף. רמז לי על העתיד שלנו, שלי לא יהיה. צייר לי את דרכו, דרך אנחנו שלא אכיר. שאל אותי לפחדיי, לאהבותיי – לשעשועיי, שאל אותי לקולי ולריקודיי, שאל אותי – וענה על כל אלה רק בטון דיבורו, שהיה שלי, כמו חלקנו מעמקים ואנו לווייתן. אך לא אמר דבר – הוא לא ידע עלי יותר מצלף אפשרי, או כלב בוהה, אך הוא ידע את קוד השינוי, את האופן בו אני עושה דברים, לא את מה שאני עושה, רק את האופניות. הרי הבנאדם טען, שהוא אני, רק מעת אחרת, עתידית. לצערו, ולמעשה לצערנו, עת ארצית. תמיד חלמתי על הדלת החוצה, על השיפוע אל-על, הרחק מהאדמה הבוצית. הוא לא היה מכוער, ולא נמוך, הוא היה אדום עור ורהוט בשפתו, שפה מוכרת…